הי, אני מירב בלומנפלד

ביצית של תקווה נוצרה לא כדי לשנות את התוצאה, אלא כדי לשנות את איך שאת חיה בדרך אליה.

כבר חשבתי להביא ילד לבד. אמא שלי גססה מסרטן, ורציתי לתת לה סיבה להמשיך לחיות. התשוקה האמיתית שלי להיות אמא עדיין לא הייתה אז. החיים שלי התרכזו במסיבות, חברים, תל אביב, מוזיקה, עבודה ביחסי ציבור וקאוצ׳ינג לאנשים שרוצים להגשים חלומות.

ואז אמא שלי נפטרה, וכמה חודשים אחרי הכרתי את יאיר במסיבה במועדון הבלוק. הוא לא רצה ילדים. נתתי לו חצי שנה להתבשל עם זה, לא בקטע של אולטימטום, אלא בקטע של ״בוא נראה אם בכלל יש אותנו כזוג״ לפני החלטות גורליות שכאלה. ברקע, חברות כבר התחילו להיות אמהות, והיה לי לא פשוט. נשמתי, התרכזתי במה שבשליטתי.

בתמימותי חשבתי שנחיה את חיינו מלאי המוזיקה והכיף וזה יקרה באופן טבעי בגיל 41. אחרי שנה שבה זה לא קרה, הלכנו לפגוש רופא פוריות שדיבר איתי על תרומת ביצית, ולא הבנתי מה הוא רוצה מחיי.

״כשאת רוצה להיות אמא וזה לא קורה, זה בלתי נסבל. זה די מתכתב עם זה שאת רוצה זוגיות וזה לא קורה, אפילו רמת קושי אחת מעל.״

עברתי לרופא אחר. שם, לרגע, היו ניסים, ובניסיון השלישי היה הריון. חשבתי לעצמי שניצחתי. כל כך התרגשתי ורציתי להיות אמא. וזה הרגיש נכון. אבל לא התפתח דופק. כאב הלב היה גדול מנשוא.

בהמשך היו עוד שלל שאיבות שלא קרה בהן הרבה. ראיתי שהאופטימיות שכל כך מאפיינת אותי נעלמה. פתאום האופציה של תרומת ביצית נראתה לי כמשהו שיכול להגשים את החלום. כבר לא עניין אותי איך להיות אמא. מבחינתי שיביאו לי ילד כאן, עכשיו.

שלוש שנים אחר כך, שתי תורמות, שתי הפלות, הפסקות ושאלות. ואז הגיעה תמרה. היא הדבר היפה ביותר שקרה לי בחיי. כל מה שחלמתי, ויותר מזה. וגם אם לא היה לי קל בחוויית ההורות. הייתי, ואני עדיין, אסירת תודה באופן יומיומי.

כשתמרה הייתה בת 3 עברנו לגור בתאילנד. קצת קינאתי במשפחות עם שני ילדים. החלטנו לחזור לישראל ולהכניס את העוברים שנשארו לנו במקפיא. מקופנגן והקוקוסים, היישר לאסותא ראשון.

וככה, כמעט ללא מאמץ, בגיל 48, כשאני כבר ארבע שנים ללא מחזור, הכניסו לי עובר נוסף, והפעם נקלט מייד. קוראים לו מעיין, והוא מתנה ענקית ופלאית לנו ולתמרה. מעיין נולד בבנקוק, בלידה מיוחדת ומקסימה.

הבנתי שלדברים יש נטייה להסתדר בדרכם.
לא תמיד כמו שדמיינתי, אבל הדרך הביאה משהו טוב מעבר לכל דמיון. בסוף זה יקרה ❤

כי בסוף, זה לא רק אם תהיי אמא. זה איך את מרגישה עד שזה קורה. ואם משהו במה שקראת כאן דיבר אלייך, את מוזמנת להצטרף.